הרעיון של הטהרה נמצא

בנות, הרעיון של הטהרה נמצא

צריך לעבור ימים של התמדה במלאכה הזו כדי לעשות אותה, כן?

אסביר: כשיש הגעה מאמת פנימית אמיתית זו התחלה נפלאה ואז הדיוק יבוא ז"א הדיוק ילמד דיוקים. יותר דקים, אמיתיים, כלומדת ומשתדלת ומטהרת עוד. הדיוק מתחיל על פני השטח, מרגע שאני לומדת אותו הוא נהיה טבעי ואני חודרת עמוק יותר לדיוקים יותר דקים וסמויים המפנה הזה דורש ימים של הגות, חשבון נפש לפחות ג' פעמים ביום לעשות את זה כדי לוודא אם באמת רוצות. אומר לקרואב חומר או לעשות מלאכה או במחשבה להתרכז בנלמד רוצות כדי לגלות חלקים שמפריעים ומשפיעים על מחשבות שווא. הרגש, הנדמה שטוב, כל הפיתולים שעושים במקום קו ישר מישרות לב באמת. תנסו להבין שיש להתמיד כדי שבנועם מתוך מלאכה פנימית ורגש רב כלפי הקיום לעשות מלאכה גדולה לא מעייפת מה שמעייף זה עומס, רעש של נפש שמשכנעת הבנות שווא לאחוז במיותר, כדי להתקיים כביכול באיזו התחזקות שהיא חולשה. אז תעשו מלאכה בהמשך, יש מכן שרוצות להישמע ויש הרבה שלא מוכנות לגמרי וזה טבעי מדובר על קבלת תיקון מימימה, כלומר תיקשור לאותה הבחורה. אבל גם בחומר יש מי שעדיין אינה מוכנה להבין, לשחרר אחיזה טובה כל מלאכה שנעשתה עד עכשיו, לפי יכולתה. לפי יכולתה בתחילת המלאכה אבל זו לא כל המלאכה, המלאכה תמיד טובה אבל לא לנוח שם, שהרצון לטוב ולמהות הקיום ימשיך לפעול בתוכך ולהניעך קדימה בהתפתחות הרוחנית לפעמים נעצרים בפני חסימה קובעת גבול דמיוני של רצון או דרך רצון מופרז גם כאילו להעמיד דברים על מקומם המזויף וזה לא כך, אלא בעבודה זו כמו תאים של מחשבה למצוא את סדר החלקים, מקומם, למצוא סדר ומקום. לכל רגש, מחשבה ישנו מקום ועליו להיות מסודר במקום זה תמיד, בלי לערבב ולהחליף ולהעיר חלקים שאינם קשורים לסיטואציה. הסדר לעולם אינו נגמר משום שישנם חלקים שיוצאים מהמערכת וישנם חלקים שנכנסים זו מלאכה שדורשת הבנה ורגש כלפי הקיום, בהתקרבות לעבודה פנימית זו תמצא עשייתה קלה, לעשות מלאכתה צריך לדעת שיש להמתין כדי להבין ואז ודאי באה הבנה דקה יותר לא זו החוסמת, דקה יותר לדעת להשלים. כל רגש שחוסם אותי אינו מהותי לקיומי. ייתכן שהוא יותר מהותי מקודם, ועדיין הוא אינו מהותי אם הוא מפריע לי או לאחר. ובהבחנות הדקות אנו לומדות לסנן ולהבדיל ברגש ודרושה לשם כך התמדה וסבלנות צריך לדעת לטעת בזמן, מצאת הבנה, גילית חלק, גילית ששגית שם ולא הבנת קודם והנה גילית הבנה מהבנתך המהותית האישית ואפילו שייך ללימוד וזה שייך למהותך, אם גילית את רושמת בזמן לא נותנת להבנות לחמוק, מבחינה בהם ורושמת לפנייך: אם בפועל ואם במחשבה כל העיכובים כך מעומס, ברוחניות זה בזמן, במקום, בסדר הנכון. לכל אחד ישנה הדרכה עליונה, אותה הדרכה מביאה לכך שדברים יקרו בזמנם. בזמנם אומר מתי שצריכים לקרות, משום שברוחניות אין זמן יש רק עיתוי זו עבודה הכרתית שתאפשר זיהוי בזמן. קלה המלאכה, לאמור אמת מפה ואח"כ הפה אומר אמת לבד. זה מורכב מאוד, אם אומרים אמת ומתרגלים ומתכוונים לאמור אמת אז יש מקום לאמת, ואם רגילים לשקר אז השקר קובע וכובש מקום שהיה צריך להיות מראש של האמת והניצחון הזה כדי להפוך חלקים שבצל למוארים מהמאבק הזה. האמת והשקר אינם רק בדברים גסים, הם גם בדקויות, באמת ושקר כלפי עצמי - מה אני מספרת לעצמי? מה אני מספרת לאחר? אישה יהודייה מאמינה, הינה פנימית, מבינה את מלאכתה הפנימית עושה יום-יום ללא התניה, לא ערבוב עם שורש העומס ולא ערבוב כנגד בעל וילדים, ללא החסרה כשמשתתפת כמוסיפה כמונעת עבירות כעושה מצוותיה. נאמר אישה יהודייה, משום שביהדות לאישה תפקיד ברור: הפצת העולם העליון - הרוח, על בני ביתה וגם החוצה. לכן נאמר שבמידה ואישה יהודייה אינה עושה זאת, היא אינה ממלאה את תפקידה העיקרי. ואין תירוצים הגיע הזמן כשתתעוררו כדי שהכרה תפעל זה נקרא גילוי של הבינה גילוי בזמן לא לתת לה לברוח ולא לדלג עליה ולא לשקר בפני אמת, אלא כן לקבל הבנה מהותית ולהשתמש בה. מדובר תמיד, לפני הכל על היום-יום. אם אני עכשיו כועסת, אני יכולה להתרחק מבעלי וילדיי כדי למצוא את השקט שלי, לדעת להגיד לעצמי בזמן: עכשיו אני לא נחמדה ואין סיבה שאוציא את זה על האחר. גם זו אמת, לעומת השקר שהוא לפרוק עצבים על המושא התמים תמצא דרכה איך לדייק בדרך תשאלו את עצמכן האם הבנה קשורה להסתכלות? תדעו שכן. האם הבנה קשורה מחוברת לקשב? כן. האם הפה מחובר? האם הבנה מחוברת לפה? כמו בדיקת מערכות, תמיד יש להסתכל על המדדים האלו ולא להשמיט אחד על פי הנוחיות ואז כל דיבור אמור להיות מחובר למהותו, אם תתחברו כך זה חיבור בלי התניות, לא תתנדנדו כל אם זה חוזר על עצמו בלי מאמצים זה כאילו משתנה ולמעשה חוזר על עצמו. הסיטואציה משתנה ומה שחוזר על עצמו הוא אותו הרגש. עלתה סיטואציה שהעלתה בי רגש מסויים, ובכל פעם תעלה סיטואציה להעלות את אותו הרגש כדי שאלמד להתמודד איתו ולפעול בצורה הנכונה, עד שייהפך הדבר לטבעי ובכך שיחררתי חלק הגיע הזמן להתעורר ולהיות נקיות, מי שחושבת ששמעה והבינה – לא הבינה. אם הייתה מבינה הייתה מלווה את ההבנה פנימה, מסכימה וממשיכה שמחה לשמוע עוד וכיוון שלא הבינה אומרת: שמענו כבר... ההבנה האמיתית היא שלעולם לא סיימתי להבין. אני מבינה ומבינה, אבל תמיד יכולה להבין יותר וזה מהעומס וכל עוד קליפה זו מנצחת ברור שלא זוכים למרות שזה הזמן, לא זוכים כי יש קליפות שקובעות, זהו. בעצם, כמו לתקוע מקל בגלגל: כל כך קרובה, אבל ביהירותה אומרת: הבנתי, לא צריכה יותר. אז בעצם לא הבינה כלום ולכן אינה "זוכה" מי שרגילות להגיד הנה חלק של אבל, ספק, עמעום, חוסר ודאות, רגילות לאמור אבל, אבל... אולי כדי להפר כל הזמן משהו טוב שלא מצאה בו עוד את הנטיעה הצומחת כלומר לא לגמרי מוכנה וקובעת אבל, כאילו ששכל יכול להפר מהות – ה"אבל" הוא ההגיון, השכל שאומר: אבל יש מנגד לא, זו אשליה, האם שיקרי יפר את האמת? לעולם לא! האמת מנצחת תמיד, השקרי הוא כוח שלילי על כן מחשבה רשומה גם בחלקים מיותרים אמורה להיות מוכרת לכן, בזמן שמקשיבות ומדברות, הכרה לנשמע, הכרה לנאמר ובלי מאבקים שישמע נחמד מתוך רצון נחמד מסוים להיטיב עם עצמה וזה לא נכון, לא אמיתי, לא שורשי, לא פנימי. אני אדם, בעלת מצבי רוח, להיות תמיד נחמדה וטובה כשלא באמת זה שקר, שקר כלפי עצמך והאחר, בזבוז אנרגיה וטיוח תעשו מלאכה עוד ועוד עד שתצליחו ואז לא יהיה צורך ללמוד אלא דיוק ילמד אתכן ותמצאו עוד. המערכת תתחיל לפעול לפי השיטה, והדיוקים ילמדו עוד ויוסיפו עוד לבנה במגדל הרוחני הנבנה הבנות שחוזרות אליכן מכל כך הרבה לימוד שלמדתן נותנות להן מקום. הן מבקשות רשות להיכנס ונחסמות מחסימות, נכון שכל אחת בוחרת מה שמוכנה להבין, מה שהמוח קלט, מה שמסוגלת להבין, אבל לא תמיד יש אישור להבנות טובות להיכנס בזמן כי יש קליפה נמצאת, לא, לא במאמצים. המאמץ הינו קליפה, אני לא מקבלת את המקום שלי ומתאמצת להיות במקום אחר בעוד אני לא מוכנה לכך, שהרי אם הייתי מוכנה כבר הייתי שם הנה דייקה, הנה שגתה – זה לא דיוק. שלא תהיה התנדנדות כמו הפרות חשמליות של חלקים מתנגשים זה עם זה ומחזקים את המיותר. אמורה להבין את זה, לקום, להתעורר, להיות נקייה כרוצה לטהר עצמה. לא להגיד: דייקתי, אז עכשיו לא דייקתי, לא נורא. לעולם לא לכעוס על עצמך: אם לא דייקת זה בסדר, אבל לא להכנס לותרנות, לחלק שאומר: עשיתי מספיק אני יכולה קצת לנוח. אם לא תתאמצי לא תזדקקי למנוחה. חשוב מהכל לדעת באיזה מצב את נמצאת כרגע ולקבל את עצמך שם, משם יתפתחו הדיוקים כי מאותו הקשב תוכלי לשים לב למה שמתחולל בתוכך ולמה שיצרת בחוץ, כמתבוננת מתוך שדה הכרה - אובייקטיווית, ולא כמתערבבת בתוך הסיטואציה. נקודת המרחק הזו נוצרת מתוך הרצון להטהר
תתעוררי לפנימיותך. חלק שמחייב אותך, זה הזמן. ובגלל פסח זה עוד יותר הזמן. בתוך הדרישה יש תמיד גמישות של כל אחת להגיע ואין מוותרים למיותר הזה. אם תהיינה מתעוררות, ורוצות באמת, ולא מוותרות, ועושות מלאכה מתוך הבנה פנימית זו, קלה המלאכה. אם הרצון הבסיסי שלי הוא טוב ומתוך כוונתי להטהר ולהתפתח רוחנית, מה שיגיע עלול להיות קשה או קל לעיכול אבל נכון לך בוודאות, משום שנקודת המוצא היא נכונה תוך מעט זמן אפשר לראות ניצנים חזקים ממהות קמים להיות תופסים מקומם מנטיעה ברורה מקביעה ולא בהתנגדות ולא בהתניות. וזה טבעי שזה היה בהתניות וכ"כ טבעי ששורש העומס יפריע ויעשה אחיזות. טבעי שעושים כמו אמא ואבא אבל הכרה לקיום הפנימי אמורה להיות ברורה ולא מטושטשת מעומעמת עם חלקים שמעמעמים ומטשטשים כל הזמן. בהתחלה עושים מבלי להבין לגמרי, מבלי שזה טבעי או מוכר. ומה שטוב להכרתי היא מאמצת, ודרכי התנהגותי משתנות באופן טבעי כפי שטוב לי ובקצב שטוב לי. כמו ילד שמחקה את אמא ואבא, וכולנו בפנים אותם הילדים - ומוצא את דרכו שלו, הטובה לו . מה שנטעת בהבנתך מתחיל לצמוח,כלי חדש תופס מקום של כלי ישן לעשות מלאכה כל יום ולהגות בזה שלושה ימים לקחת שלושה ימים לשבת לחשוף מיותר בלי להיכנס בו. זה לא לפגוש מיותר זה לפגוש מהות פנימית נלמדת, את הטוב הטמון בכן, מתנה. העולם בנוי על איזונים. מול המיותר עומד מהותי. אם זיהיתי את המיותר, מה חציו השני? מה המהותי? אם כך למדתי ואז אם לא מחטטות אלא מבינות מה שנאמר, ז"א להכין הכרה והבנה לדיוק בלי מאמצים, בלי התניות, בלי מלחמות – בפשטות. לראות את חוסר הדיוק ולא לשאול: למה? אלא לשאול מה הדיוק. זו התקדמות קדימה במקום נבירה אז יהיה נעם מעשייה ברצון שנושא הבנה נושא מלאכתו, תנסו. נכון שנאמר מהכרה כי פונה לא למחברת אלא להכרה המחברת היא השכלית, אותה אחת שבונה סיפור. ההכרה קולטת את הדברים כפי שהם ובפשטותם כדי שתעשה מלאכה כדי להתעורר כי מתעוררת לא מחפשת מיותר שהוא הפוך מטוב פועלת דרך הטוב עושה טוב נושמת טוב מתעוררת טוב. אני לא שופטת, אני מבחינה. הבחנתי במיותר, כאן אני מפסיקה להתעסק איתו ומתעסקת עם התשובה: מה החיובי שבו? נאמר: לא לעבוד על חוסר אמונה, לעבוד על אמונה. וכמובן שזה משליך על כל דבר עושה מלאכתה יום-יום והרבה קליפות יבשות נושרות ממנה. יבשות תהיינה בפני צמיחה קמה להתחדש.
יש בנות, כולן טובות, בנות שעבדו הרבה וקיבלו שפע ויש להן רצון ונחסמו בפני עומס וביקשו לצאת. קמות לצאת דרך הכרה והבנה ולא דרך העומס. שיהיה קליפה יבשה. לייבש אותו. איך? אם לא תייבשי ליבך מול קיומך הטבעי. אם תהיי נוקשה כלפי מישהו אותו זמן קליפה מקשה את ליבך לקיומך. יש בנות שהתקדמו מאוד יפה כל מה שהיה טבעי אין ספק שהשתניתן לטובה וזה מאמץ חזק לאסוף כוחות כולנו יחד כתורמות אחת לשניה מההבנות. הנה יצאו למרחב. מהפרצה יעברו וישארו במרחב הטוב. לא יסתכלו קודם על מיותר או ישמעו קודם מיותר או ידברו קודם מיותר ויתאמצו להגיד רק טוב, זה ישתנה. טבעי כל אשר עברתן וצריך עכשיו לעשות עבודה חדשה. אני חיב עכשיו, לא אתמול ולא מחר. וברגע הזה אני עושה את הטוב ביותר עבודה חדשה ממבט שונה, שונה ולא שונה. עבודה פנימית מפנים לחוץ ולא קופצת לבקר ואח"כ חוזרת בהבנה לא לדחות ואז חוזרת להיות טובה. הטוב הזה אינו טוב יש טוב שמכירות, טוב אמיתי, ויש טוב אמיתי ממהות, טוב אמיתי מהותי כפי שכבר הוסבר בחלקים לקבל רצון מהותי טוב בינתי שיכול להחזיר ללב את כוחו. לנקות אותו מהיובש שבו. להחזיר לו את הלחלוחית שהיא מקור כוחו ואם מתקנים היטב יש לחלוחית, ז"א אור הלב. הלחלוחית היא תנועה, היא רגש - היא מים. היובש כמו מדבר יכול לעמוד ודבר לא קורה. להניע את הלב לגרום לתנועות, גלים להיווצר בו ומי שמייבשת ליבה בגלל שטויות של היום-יום הרי יבש ליבה והיא מסתכלת על המיותר. דבר קטן קרה, או שקרו מספר דברים ואני כבר הפכתי את זה למפלצת אחת גדולה ומרגיזה, ובכעסי התבצרתי ולבי סגור. הסתכלתי על המיותר. לא נאמר להיות אופטימית מאה אחוז, נאמר אפילו להגיד: כן, זה מרגיז. והחיים נמשכים הלאה, אין טעם להתעקב שם. ובכעסך עדיף להגיד: אני זקוקה עכשיו לשקט, זוהי פתיחות לב רבה יותר מאשר להיות שם כשלא באמת מסוגלת. ומי שתבין חלק זה הרי עושה מפנה. מפנה לעבודה הכרתית פנימית אמיתית ואז תוכל לראות בקלות את הצמיחה של התוצאות. את החלקים שצומחים שהם סיבים של התחלה של תוצאות מהבנה דקה. תוצאות סיבים נשמרים אין להם התניה אלא נשמרים קיימים ואז יכולים להיות כל הזמן בפעילות תוצאה של הבנה ואז תוצאה ששומרת על תוצאה. מה שהבנתי לא יילקח ממני, מרגע שהבנתי אותו אני כבר יותר חכמה ואין לחזור אחורה, רק להיעצר או להמשיך תוצאה ממדידות. אז תבוא המדידות ולא הנסיגות, הבריחות, הנוקשות. זה דק מאוד וחזק מאוד והתוצאות תהיינה חזקות לא ישאירו את הקוצים. הקוצים יהפכו לצמיחה ירוקה כי מה שיבש זה הספק והסתירה והבלבול וההתנגדות. ימשיכו להבין, ז"א חלק ניתן לכן. ימשיכו. זו המילה הכתובה. תנסו להבין. זהו חלק מאד עמוק. עמוק משום שהוא נוגע בנקודה הקטנה ביותר ואם זאת, נוכחת תמיד: איפה באמת ההתקדמות שלי? ואיפה החסימה? זה ביום-יום והנה ניתנו כלים להבין איך לעשות את ההבחנה הזו, ואיך ממנה להמשיך ולצמוח, לצמוח ולהשיל את מה שבעבר התקיים בי והיום כבר לא, ולהשיל בקלות קליפות שנשארו מתוך הרגל בלבד בעוד אני כבר מבינה יותר טוב. נסו להכנס מבעד למילים, מה אומרת המילה: תמשיכו? איזה רגש היא מעלה? אז קחו יום-יום עוד לא לכתוב ולעשות עבודה עד שאתן מתעוררות, כלומר לעבד את המילים ואת הנלמד כאן, ולא לקפוץ ולענות במלאכה והנה חלק ישר נשמר מריב ופירוק נשמר מהטוב שבו תוצאה שיש בה מבנה. מספיק לכן. זה הסתיים בלאו הכי, אז הבנות היהירות שלא רוצות להשתתף עכשיו, אתן צריכות עוד לבדוק. הרי הכל כמו לזרוע בדרך אותן הנטיות גם בחוץ. מה עושה עם הפה שלך שהוא כלי המשתתף במלאכה זו הרי זה חלק רוחני שמשתתף במלאכה.

איך עושים הפרדה?

פונים לפנימיות הכלי והוא קשב – מחשבה – פה. אני מקשיבה לעצמי, מה הרגש אומר? ומה המחשבה (הגיון או אגו) אומרת? מה מדויק לי? אותו אוציא מפי מאפשרים הרחבת שדה החשיבה, שדה הלב ושדה הקשב. זו הכנה למידה מתוקנת. היא הפוכה מהמיצע הקודם. כשיש עומס בקשב יש בו מיצר. מיצר בלב =סגירת הלב. מיצר במחשבה = מחשבה נאבקת. יש שדה צר, אין הרגשת מרחב. אני צריכה לשים את הקשב (הרגש) לצד המחשבה, באותה במידה, ומתוך כך לבחור את התשובה הנכונה לי.
רישום השדה ואז תחושה ודאית של הרחבת השדה מעצם השימוש בכלי זה. קשב – מחשבה – פה. כי הקשב לא פונה לנפשי\רגשי (נפשי-רגשי הוא הילדה, שרשמה רגש בנפשה למשל - חוסר בטחון. הוא לא הקשב לרגש). הוא מתקרב, מבין ועונה. אותו זמן לא נמצאים במאבק אלא נמצאים בקשר עם ההמשכיות שיש בין החלקים. הקשב שייך לרגש. הוא שייך גם למחשבה. כמו שברגש יש לב בהבנתו, לב ובינתו, לב וחוכמתו – כך גם הקשב נושא בו בזמן הבנה מאותה מחשבה, את קרובה אליו ולא נחסמת. הקשב הזה נושא בינה, מחשבה ורגש יחדיו. התקרבות ולא דחייה. מלחמה לא עוד, אלא קבלת השני והתקרבות אליו. אני מקשיבה מתוך הלב הפתוח שלי: שלום עם עצמי ועם האחר, מה באמת נכון לי ולו באותה הסיטואציה? אני מדברת מתוך רצון להתקרבות וקבלה, הבנה הדדית בלי התנצחות ומאבק.




קבלה עצמית

קודם כל נרשם הרצון לקבלה עצמית, רצון לתיקון. בהתחלה מנסים לצרף רגש למחשבה, רעיון הנתינה כלפי עצמך. לקבל את עצמי כמו שאני. אני מסתכלת מעבר למילים, מעבר לביטוי העייף משימוש: "קבלה עצמית". ובהתבוננות אני שואלת את עצמי שאלות: מהי קבלה? היכן אני כן מקבלת את עצמי? איפה יותר קשה לי? וכו, נכנסת לעובי המושג דרך השימוש ברגש וקשב בחוסר קבלה עצמית קיים רצון: להיות שם. רזה, נקייה וכ"ו. הקבלה העצמית היא כאן ועכשיו. יש בי מרכיב? מקבלת. אם מיותר, מפרידה. אינך כועסת על עצמך מעצם הרצון לתת לעצמך. פעילות ההרחבה היא תוצאת הבנה זו. אם אין עשייה אין תוצאות. תוצאות לא באות רק מהבנה מתחילה ונבנית, אלא מהתמדה. לא נורא אם נכשלים, העיקר מה עושים עם אותה מחשבה עמוסה. אז יורדים, מנקים אותה, ועולים.
ברגע שמשיגים את השדה המוציא מחשבה מהמייצר שבה מדובר על שדה ההכרה. כשאני מסתכלת על מחשבה אני מוציאה אותה מהמיצר כי אני מודעת אליה אשר גם מוציא את הרגש מהמייצר שבו. ז"א התקרבותם של המחשבה והרגש יחדיו מתוך רצון הכרתי להגיע לעצמך – לתת לעצמך. אותו רגע יש אפשרות לקבל עוד כלים אשר מקדמים את המערכת הלאה. כשאני טובה ומבינה אני מאפשרת לעוד הבנות להגיע טבעי שבהתחלה אין בהירות של התקדמות מפני שמה שמתחיל להשתנות לא נמצא משכנע אותנו. בגלל אחיזה במה ש"בטוח קיים": דחייה, התנגדות, כעס, פגיעות וכ"ו, אותם מרכיבים של עומס שנשארו תקועים שנים. קבעו למחשבה להיות חוששת מהססת או חוצפנית. כביכול חזקה. נותנים יותר סיפוק יותר אשליית כח על המקום בו מתגוננים, מתנגדים. ברגע שיש הבנה שכל העומס בטל מבחינה ערכית, הוא רק מזיק, הכרה בריאה בוחרת בטוב לעצמה. הלומדת מוכנה אז לנסות לנקות ולתקן בעצמה ואז הנה הכלים:
א. כל עוד מערבבים שדה נפשי\רגשי אין הימצאות במחשבה הכרתית שבה נתינה כלפי עצמך. הפרדה מתאפשרת מעצם החיבור של החלקים אשר קודם נאבקו ביניהם. מחשבה ורגש יחדיו = בינה (עד שתהיה נלמדת כבינה) כלומר, כרגע השילוב בין מחשבה ורגש יוצרים בינה שבהמשך תופיע מעצמה, השילוב ייעשה מעצמו בתוך המערכת כטבעי, יבואו להתאחד יחדיו בזמן קשב. ז"א: את ברגש כלפי קיומך ומקבלת את עצמך. את אינך יכולה להיות נגד עצמך ואז מה לך הטעם השולי בהתנגדות כלפי מישהו? מדוע זה כך? כי ברגע שיש איחוד יש הרגשה ובטחון שהשדה מתרחב מעצם השימוש בכלי קשב – מחשבה – פה.
ב. הקשב המתוקן מוצא הבנה עמוקה לקבלה עצמית ונושא רגש כלפי הקיום, כלפי הבריאה שבך. הקשב המחבר הכל בפנים. דרכו אני עובדת, מתוך הכלי הנוסף לא תהיי מחסירה ולא תהיי מפריזה, כי אז תתחילי להתמקד. אותו כלי של קשב – מחשבה – פה למעשה נותן בפועל תחושת מידה מתחילה להבנות. השדה מתחיל להבנות מעצם השימוש בכלי. התוצאות יהיו מוכרות ע"י המחשבה הבריאה אשר תכיר בטוב כלפי המערכת. למשל: אם המחשבה הייתה מהססת ונעשית דרך ההבנות שקטה ובטוחה. אותו שקט בכח המחשבה ותוצאותיה מתחיל להביא עוד התחזקות. התחזקות נמשכת אשר משכנעת סופית את המחשבה. ברגע שיש התחזקות אין היסוס יכול להיכנס במחשבה, כשיש נתינה כלפי עצמך אין רגש אשם.

ההתמדה תוביל לתוצאות שיחסלו את הספק, שלעתים מצוי בתחילתו של תהליך מתוך ייאוש, תסכול, מחשבה שרגילה להיות עמוסה ולהוריד אותך - אך רק מתוך ההרגל. כשאת מתרגלת אחרת את רואה תוצאות שונות בשטח, שמחזקות אותך ומחזקות גם את הידיעה הפנימית שהשינוי תמיד קיים וזמין, ולטובה, כשאת טובה לעצמך.

הכנה מספר 3

החומר הניתן מביא לפניה להכרה, כדי לבדוק את המידה מבלי לבדוק את החסר בנו, אלא לתת את הדיוק בזמן. הבהרת התמונה, מה נמצא? ההתבוננות והקשב יראו מציאות נקייה, ואין מקום לביקורת עצמית ולהסתכלות רק על מה יש לתקן מה קורה לנו בנפשי אישי החסר ואיך מטפלים בזה. נוכחות ערה בודקת את המתרחש, יצירת הפרדות, האם שייך למיותר או לבונה. האם זה תורם למהותי הטובה? כניסה ורצון לעזור לעצמנו, יציאה מהסתירות הפנימיות. כשהחלקים מתקרבים למקומם לא יהיו סתירות בין קשב, לב ופה. לקיחת אחריות לכל חלק נתון בזמנו, לשחרר את העבר. לדייק זה תמיד להרגיש טוב עם הדברים. אין דיוק אחד, והדיוק הדרגתי. הדיוק הוא לאותו הרגע ומשתנה כל הזמן - גם סיטואציות מוכרות נבחנות מחדש לאותו הרגע הטוב והמיותר לקיומי, ההכרה בהם, מובילים לקבלה עצמית. לקבל את עצמי עם העומס גם אם מזהה כמיותר, כי הוא עדיין חלק ממני. אני לא יכולה לקבל את עצמי רק כשאני יפה וטובה הייתי ילדה, רשמתי רישום שהציל ושמר עליי. היום זהו עומס וזה מיותר. "אני קנאית", "אני מגעילה" – זה לא אני, זה העומס. כמו הבוץ שנדבק לנעל. העומס הוא אשליה אנחנו משתמשות בו כי אנחנו לא יודעות אחרת. ככל שנכיר בו הוא יתנקה בעזרת כלים שנקבל. לשחרר את האחיזה בעומס. הכעס והצדק הולכים יד ביד כמו זוג יונים, כשאת נורא צודקת את נורא טועה. העלבון הוא של האדם. אם אני נעלבת ממנו, וממנה, העלבון הוא שלי. אני נעלבת כי בחרתי. כשאני עומדת בסיטואציה בה נעלבתי, אני יודעת שאדם אחר באותה סיטואציה יכול גם לא להיעלב. לכן העלבון הוא שלי, אני לוקחת אותו אליי, זו בחירה שלי לקבל את עצמי זה על כל המכלול. לקבל את האחר זה על כל המכלול. אני לא יכולה ולא צריכה לשנות את האחר. הוא מה שהוא, אני יכולה להשתנות והוא ישתנה בהתאם - או שלא, אבל אין לי מקום לבקר אותו על מי שהוא נלמד את ההתייחסויות הרבות שיש למילה דיוק. אם נדייק לא נערבב חומר נלמד ועיכוב (עומס). כאשר אנחנו קולטים את המרכיבים הנלמדים ואח"כ גם קולטים את העיכוב הקיים, לנסות על שדה ההכרה לשים את שניהם. לסדר לנגד עיניי את הדברים: כעומדים מולי ולא מתערבלים בתוכי ואני בתוכם גם החלק המתחיל להבנות בהבנה אשר ללא ערבוב וליד זה חלק והוא העומס האישי. הטוב לקיומי יעמוד לצד המיותר, ואני אתחם את המיותר
א. כאשר מערבבים בחזרה את הערבוב הקיים: העומס עם המהותי הנלמד. אנו מתערבבות

כאילו מחדש אך למעשה זה היה קיים, לא עשינו הפרדה. ז"א: נלחמות בפנים ורחוקות

מעצמנו.
ב. קבלה עצמית והבנת המהות של החומר מאפשרים התקרבות, כל פעם יחסית,

ולא דריכות על המקום בגלל הערבוב אשר התקיים עד כה.
ג. ניתן הסבר יחסי, חלקי, לחלק הנלמד עד כה:

1.דיוק ראשוני הוא בהפרדות: כאשר מבינים שזייפנו קודם, או שיחקנו, ורוצים מאוד

לדייק.

2.דיוק שני: קבלת העיכוב כפי שהוא, קבלה עצמית מתוך הפרדה בין הנלמד והמצאות של

העיכוב.
ד. דיוק לשלב שהתחיל אבל שייך לשלב מאוחר יותר. כאשר החלקים הניתנים לעבודה מחויבים

להיות דרך הדיוק, להשתייך למקומם, להיות על מקומם, אלה מבנים של מידה נלמדת – לא

רק נרכשת. אשר בדיוק נוסף יהיו בצורתם על כוחם בהתקרבותם והיא תנועתם. דיוק ועוד

דיוק, כמו לבנה על לבנה, יצרו מבנה: מבנה של הבנה

בנוסף לזה רעיון הדיוק בהתחלה מובן כפי שאנחנו יכולים להבין אותו. כפי יכולתנו האישית לדייק. ועל כן אין להסס להשתמש בדיוק האישי עד שמבינים מהו דיוק, למעשה: נבנה על מקומו. ככל דבר גם הדיוק משתנה, מובן יותר במהלך הלימוד, מתפתח ניקח לדוגמה מי שהבינה בפנים והגיעה לומר: "אני מזייפת". זו הבנה פנימית, אבל מוחה בעל המחשבות המתפזרות, הנלחמות, ממשיכות לסעור. ובכל זאת, לאט-לאט בעבור הבנות פנימיות, תהיה רגועה בלי שתטפל בשקט שלה. תחילה מבחינים וייתכן שהעומס, מתוך הרגל, ימשיך להטריד. אבל זיהינו. במהלך הלימוד הזיהוי עצמו יוביל לשקט במערכת במחשבתה עיקר העומס, העיכוב על עיקרו, הוא האוחז. בגלל צורך מסוים המשתלט עליה והמוביל אותה, ובכל זאת משתדלת לדייק עם עצמה. לקבל את הדיוק האישי זה לקבל גם את המחשבה האישית, ואפילו אם היא מעורבבת בינתיים. זה למצוא בטחון חשיבתי אשר הפוך מסערה זו או אחרת, בעוצמה זו או אחרת, ואפילו מעתה היא סערה קטנה. היא במלחמתה הפנימית המתקיימת כאשר נושאים את העומס. לקבל את המחשבה האישית ולתקנה בסבלנות. לכבדה, כי היא תוצאה מסבל בילדות, ולדעת בבגרות האישית להיות נעצרת כל אחת בפני עצמה ודרך ההפרדות לצפות על אי הדיוקים. אבל בלי להיכנס לתוכם על מנת לא להגביר את הערבוב כי אפילו ערבוב קטם, עד חוט השערה, לא מאפשר בהירות או חוזק של מחשבה. ז"א כח של המחשבה. בנפש מתעורר כוחה רק על חלקה הנמצא באור. כל עוד מרכיב זה או אחר נותר בה הוא מדמה את התפיסה ומטשטש בהירות. כח יש רק לחלקים המהותיים שבנו, הטובים. ניקח לדוגמא את הלב: בהתפתחותו של הלב מגיעים עד החמלה. זהו שער הלב הנפתח גם בהבנתו, משתתף. והנה, אם בצד שלו השמאלי יש עדיין איזו דחייה, דחייה זו למעשה מתקיימת בתוך המערכת, נשארת דבקה ומגודלת וצומחת עם השנים. כל דחייה = אי דיוק = אי התקרבות. ז"א התקרבות סולם שלם היא. רק שכל ערבוב לא מאפשר שקיפות מצלילות של חלקים, משתקפים אחד בשני באורם. וזו ההגעה שלפני ההגעה במסגרת הטהרה. היטהרות מתחילה. קודם כל להבין את ההתרוצצות והאי מקום שנמצאים בו כשנלחמים בפנים. כל חלק נבנה על מקומו כפי שניתן, מוסיף להורדת הפער. מצמצם את הפער. ובזה מתקיימת ההתקרבות. מכאן תבינו מהי התקרבות. מכאן נבין ששקט של המערכת גם הוא יחסי תמיד. חוזק של המערכת גם יחסי. מכאן תסגלו לכן בנפרד מהכבוד כלפי המערכת כפי שהיא לכבדה. דרך הפרדות לבנות את המקום.

ראשית לימוד: איך תתחילי?

הפרדה מהעומס ז"א התיחום, שבו את מקבלת הבנות נלמדות אשר מחזקות כי את שמה לב למה שמיותר כמופרד מהנכון, כמוסיפה נכון על נכון ואינך מתערבבת. עבודה ראשונה, להפריד את הערבוב מהנכון ולהוסיף נכון מהחומר. לאחר שהפרדתי ותיחמתי מה נכון ומה מיותר, אני מוציאה מתוך החומר תשובה לאותו מיותר, למשל: ההלקאה העצמית לא תוביל אותי לביצוע טוב יותר, ולכן במקום הביקורתיות אני מבינה מה הפעולה הנכונה לי, וממשיכה הלאה. בפעם הבאה באותה הסיטואציה אדייק יותר בתגובתי.
ידעת מה לנקות לפי מה שנכון לקיומך. במה תתחילי מאשר ניתן לך? במה תתחילי לנקות? ישנה הכנה לניקוי. ההבנה של הניתן חשובה מאוד, כי את מחסירה את המיותר – ממה? תיקון בזמן עשייה. בתוך הסיטואציות האמיתיות מהחיים אני מתחילה לתקן, כשאני קשובה יותר אני יודעת מתי אני פועלת בדרך המיותרת לקיומי עשייה מתחילה מעשית ואת אמורה לחזק את ההבנות הטובות הנמצאות בך ובו בזמן לנקות את המיותר:
עשייה בזמנה. לא לדחות, לצבור כעס ומתח, להשתתק. לפעול באותו הרגע
זמן עשייה בדיבור (תשובות שאת נותנת לפונה אלייך). איך אני מדברת אל מי שמולי? איך אני מקשיבה לדבריו? כשאני עונה תשובה מסויימת, האם היא נקייה ומדוייקת או שהיא ביקורתית? כועסת? מכאיבה? דוחקת? מתגוננת? וכו.

מה כולל חלק זה של התיקון?
קודם כל יש זמן – עכשוויות.
זמן דיבור – יש קודם כל מקומם של האחרים. אי ערבוב עם הילדה שבך ואי ערבוב עם השני, ודיבור שאם קודם היה דרך המיותר יהיה היום לא דרך המיותר. התיקון בזמן דיבור מורכב. הבנת האי ערבוב עם אחרים ובו בזמן תיחום, קשב ומידות, לא מחסירה ולא מפריזה, ממקדת. תנועה הפוכה מהפיזור. כשאת מפריזה את מחסירה ולא מאפשרת התמקדות שהיא ציר הכח באותו הזמן. ז"א אותה הבנה מחזקת, מתבהרת, אינה בשימוש. אני לא עונה מתוך הילדה הקטנה שבי, אני לא נכנסת לכעס של מישהו אחר שמתבטא מתוך העומס שלו - זה שלו ולא שלי. אני לא עונה כמתפרצת, אני מדייקת בתשובותיי כשמתקנים זמן דיבור צריך למצוא מהנלמד ולהוסיף. אם תראי העשייה דרך העומס שלך או שכל עשייה תמצא את תמציתה לפי הסדר שבה: איפה העיקר לקיומך? ואיפה המיותר לקיומך? ובו בזמן אינך דוחה עשייה לפנייך. אני עונה מתוך דיוק, ומשלימה את הסיטואציה. אני לא דוחה, משאירה, עוזבת לא פתור זו התקרבות מתוקנת. כל עשייה לא אמורה לשנותך ממקומך. את אמורה להשיג את הביצוע תוך חסכון בזמן ובכוחות הנפש. כשאני מדייקת אני במנוחה. לא נלחמת, מתנצחת, מבזבזת אנרגיות מיותרות על צדק ועלבון. כשאני אומרת את אשר על ליבי בדרך המדוייקת ביותר אני מאפשרת גם למי שמולי מקום להיות מדוייק איתי בתשובותיו, דיוק מזמן דיוק ויוצר התקרבות ישנם כל הזמן מצבים משתנים ומשנים אותך, מביא אותך להשתנות כי את מושפעת דרך העומס. מצב הרוח שלי לא אמור להשתנות חמש פעמים ביום, אל מול כל סיטואציה שמיד מוציאה אותי משלוותי. אני נשארת בשלי, והמצבים משתנים. אחרת, אני כמו עלה בסערה, כל רוח מזדמנת מעיפה אותי לכיוון אחר במקום זה עשייה מתוך הבנה הכרתית, במה היא שונה? נאמר כי התקרבות מאפשרת נוכחות. צפייה על המצב בלי מאבק של הנפש והרגש קליטת היש כפי שזה מתרחש, על נקי. כשאני לא משתנה, אני רואה את הסיטואציה כפי שהיא, אני מסתכלת עליה והיא נמצאת מולי בבירור., אם אני מתערבלת בתוכה אני לא יכולה לצפות על המתרחש ולהגיב בהתאם המצבים המשתנים בחיים, בפני כל מצב ישנו רישום מנפש. ז"א רישום מיותר. מאבקים בכל זמן והתקרבות אינה התקרבות מתוקנת. העשייה נדחית דרך הזמן. יותר שוחים מאשר מבצעים. מחליקים, מבליגים - דברים שמיותרים ומכאיבים, מבלי סליחה, התקרבות, תיקון - תוך הדחקה או דחייה בתיקון מבצעים דרך נוכחות מבצעת לפי היש על נקי ללא ערבוב עם העומס. אז יש קליטת היש, סדר – מה קודם למה בעשייה ועשייה לפי הבנה שאינה סותרת את קיומך ולא מאפשרת ערבוב עם העומס. ז"א – זאת לא חסימה בפני ההבנה, העומס והחסימות שבו, לא חוסמות את ההבנה של המתרחש. את פוגשת במשך היום אנשים רבים אז צריך לחפש מה היסוד היציב, המייצב, ומה המשתנה. מבינים בחלק זה שלמעשה קודם הלימוד יש התקרבות לא מתוקנת. מתקרבים תוך דחייה, מושפעים. ובנוכחות המבצעת אינך מעורבבת עם העומס. את נמצאת מקיימת את ההבנה לפי השיקול שמאפשר את הדיוק עם המצב שלפנייך בעכשווי. ז"א יש כאן רעיון בהתחזקות. הנוכחות שלך נושאת התחזקות בפני כל מצב שהוא ובפני כל פונה שהוא.
בפני כל חלק שניתן אמורה הלומדת ללמוד מהחלק ולהבין את מה שיש לנקות ואת מה יש לשמור. כלומר: ללמוד את ההתקרבות וההתרחקות בו בזמן מהמיותר. אז יש גם רעיון השיקול. אם תדעי למדוד מה טוב לך אותו זמן לשמור ומה מיותר – תעשי הפרדה ותשקלי נכון את תשובתך. תשובה מתוקנת לפי מצב. כל מצב משתנה. ישנם חלקים רבים חסרים אז להתחיל ללמוד וכל הזמן מוסיפים. ישנו פה שיקול המלווה בהפרדת הזמן. זמן למחסיר וזמן לדיוק. איך תוכלי לדייק כלפי מצב או כלפי מישהו אם לא תיעשה הפרדה מהמיותר? אז תביני שהמיותר לא חשוב. ומה שחשוב זו ההבנה ההכרתית של הקיום דרך חסכון של כוחות, כוחות הנפש. חסכון מהתיחום הרגשי והמיותר. נחסך מהשפעות, זה אומר בתמצות: במקום שתתנדנדי בפני מצבים או בפני אחרים התיקון יאפשר לך נוכחות מבצעת. צריך שיקול לפי מה שמתרחש. כדי שנבין טוב יותר נעבור לזמן דיוק כלפי סובבים. במקום שהפה יפתח וייתן תשובה מערבוב, התשובה אמורה דרך התיקון להיות שקולה ונושאת הבנות בהתאם למי שאת פוגשת. ונאמר שיש משהו קבוע, הבנה שמאפשרת לך יציבות על מקומך בפני כל אחד, ויש את המשתנה. כלומר, יש בי הבנה אחת קבועה: אני פועלת לפי הטוב לקיומי. כשאני טובה לעצמי אני טובה גם כלפי האחר, הטוב לקיומי הוא תמיד שלום עם עצמי ושלום עם האחר. המשתנה הוא האדם שמולי או הסיטואציה, ואני משנה את תגובתי בהתאם לאותו המשתנה, תמיד דרך דיוק נסכם: יש את הקבוע השייך להבנת הקיום ויש את המשתנה מפני שדיוק משתנה וככל שתביני תשני את דיוקך.

הכנה מספר 2

הכנה מספר 2

למדים מתוך החלקים, כל חלק מלמד על חלק. כל חלק ניתן מלמד על הנמצא במערכת, את מקומו של החסר. החסר הוא החסרה כלפי עצמי, אם אני לא טובה כלפי עצמי משמע החסרתי מעצמי מקום של חסימה נפתח, משחרר, במקומו יש התפשטות החלק שנרכש חלק שנרכש משמע זיהיתי את אותו החלק בתוכי ואני מודעת אליו ולמעשה מזוהה דרך ההכרה כנמצא באופן טבעי, ואז זה נקרא השלמה. כשאני מבינה את החלק, אני משלימה איתו כשמוסיפים חלקים רבים דרך הנלמד ויש העמקה, אז ההתחזקות של החלק על מקומו חלק מצטרף לחלק, אני מעמיקה בעצמי ומתחזקת מתוך הבנותיי מאפשר התפשטות גדילה של מקום, המקום הוא מקומי שלי בעולם. כשאני לא מסוכסכת עם עצמי אני נותנת לעצמי את המקום מדובר במימדים נלמדים, המשחררים את החלקים שנמצאים במערכת כחסרי מימדים בגלל המיותר. ההבנה והמהות הן מקום, המיותר יוצר חוסר מקום, כלומר – אני עמוסה ולא נוח לי, צפוף, מחניק בגלל המיותר נכנסו אותם חלקים למיצר, למעט מקום – מקום צר, לכן נאמר חסר מימדים. מתוך מאבקם נסגר מקום ואמורים החלקים המלמדים לשחרר את החלק הסגור מסגירתו. מוסבר לפי החלק, למשל, לב סגור מקומו קטן, קוראים לזה מיצר כי צר, והחזרת מקום הלב זה להחזיר את מימדיו וזה לב פתוח. לב בפתיחותו חוזר למהותו, משתחרר ממייצרו, חוזר לנתינה, לכוחו, לשמחתו. לב סגור זה ההפך, יש אפילו חוסר שמחה ועצבות. ברגע שיש תוצאה גדולה של פתיחות ומרחב יותר ברור שהקשר עם המיותר אינו כפי שהיה קודם. ככל שמתקדמים נותנים פחות חשיבות למיותר. אין צורכים את הצורך שבאחיזה. האחיזה היא בהרגל, באותו הכלי שרכשנו מילדות, גם אם היום כבר לא מתאים וגורם למיצרים. אני לא אוותר על כלי אם לא ארכוש כלי שיחליף אותו. מהלך הלימוד מלמד כלים ולכן אפשר לשחרר את כלינו הישנים, להפסיק לאחוז בהם כמצילים אינה צריכה הלומדת להיות נשענת כל הזמן על מרכיב זה או אחר אשר חיזק אותה קודם. חסימה שכביכול מתחזקת, מובנת אחר כך כמיותרת בפני כח חוזר של חלק חוזר לכוחו. אותו כלי מעכב שמוסיף לחסימה נעלם כשבמקומו נרכש כלי משחרר, אותו החלק יוצא ממיצרו והחסימה שהייתה הופכת להבנה, ואת מתחזקת, אותו החלק שהובן מחזק אותך דרך ההכרה יש את האבחנה הזאת. ברור שזה מהלך של לימוד וחלקים רבים בלימוד עד שמגיעים להתפשטות של המימדים החוזרים למקומם. כשאני יוצאת ממייצרי, חלקי חוזרים למימדם – המהות הטובה שבי נוכחת יותר מהמיותר מהות ואיזון של חלק דרך כוחו, חוזר אליו מצריך יותר זמן מאשר לימוד מתחיל – מדובר בהכנה. ההכנה נחוצה על מנת להתקרב ולהכיר ורק אז להחליט. לא להחליט דרך העומס, לא לדחות ולא להתקרב מדי, לא להחליט מידית, ואז אותו חלק הנקרא הכנה מאפשר קביעה אישית. רצונה של הלומדת להמשיך ללמוד, או לא. החלק מנוטרל מהיושבת, הוא פונה להכרה שלנו להכיר את החומר. הכוונה היא, שהחומר הוא מהותי. לומדת שבהכרתה מוכנה ללימוד תמצא את הרצון להישאר. לכן מומלץ לא להתקרב או לדחות, להיות ניטרליות ואז תהיה ההחלטה נקייה רישום של הבנות (מלאכות) אז המשתתפת קוראת ומקבלת חלקים נוספים, או מקבלת תיקון ולתקן הבנתה, ולקבל חלקים כדי ליצור הבנה לניתן. ישנה הפרדה ברורה עם העומס הקיים. רשימת ההבנות - תיקון – במהלך שיעוריה תיקשרה ימימה ללומדות תיקונים (מה תיקונן בחיים אלו, מה תיקונן בשלב זה), קבלת חלקים – החומר הנלמד. זוהי בעצם מתכונת הלימוד. כבר על פי המתכונת ניתן לראות הבדל בין לומדת למי שאינה לומדת.
מאוחר יותר תעמיד בעצמה הפרדה בין המיותר לקיומה, לבין ההכרה לקיומה. בין מיותר למהות החלק הנלמד מאפשר החלטה שקולה, האם ללומדת יש רצון אישי להמשיך כל החיים במאבקה, היסוסה, או שמא רצונה למצוא עצמה כפי שהיא. לחזור לעצמה, למהותה כמנקה את המיותר, גורמת להתחזקותה, תוך כדי הגדרתה את הבנתה, תוך כדי תיחום. התיחום הוא הבחנה בחלקים, ובמיותר שבהם. מן הסתם לחלקים מסויימים לוקח יותר זמן להשתחרר, אבל כל עוד הבחנתי בהם ותיחמתי אותם ככאלו, אני כבר מבינה יותר מהבנת הניתן כל ניתן הוא יחסי למעשה לניתן. למדים דרך היחסי התמידי וגם דרך המשתנה התמידי. החלקים הם יחסיים לזמנם ולזמן יכולתה של הלומדת לקבלם, ואם היא מוכנה היא מקבלת עוד ועוד עד שמשיגה ומקבלת עוד. כשאני מבחינה בחלק, החל שיחרור ראשוני. העבודה על החלק נמשכת, והוא משתחרר בכל פעם עוד קצת. המשתנה התמידי – הדבר היחיד שבטוח הוא השינוי. לכן אנו עובדות דרך השינוי ודרך הידיעה שהשינוי הוא בתנועה מתמדת. כשאני מתחזקת אני מוכנה לקבל עוד חלקים לשחרור, העבודה מתרחבת מה שקודם נראה כשחרור גדול נראה כעת כצעד קטן, הכל ביחסי המשתנה התמידי משתנה באופן הדרגתי כמו בחוקיות הצמיחה. לאט לאט, אני רואה את הדברים אחרת ומתייחסת אליהם בצורה המתאימה להם כעת ולא נאחזת במה שהיו פעם דרך הכרת המלאכה האישית הלומדת תדע להפריד בהבנתה כתוצאה של הבנתה תזהה את התוצאות, מעשייתה ונתינה כלפי עצמה, הזמן, החוזק והמלאכות יראו את ההבדל, את ה"תוצאות" המשתנה – הוא גם המשתנה מחולשתם של החלקים, או התחזקותם היחסית להתחזקותה לכוחם המשתנה והמעבר שבין הנמצא לבין המשתנה כמתחזק. חלק שהיה עמוס, כעת משתחרר – כלומר את מתחזקת, הנה שינוי. השינוי בין מה שהיה נמצא וכעת השתנה למחזק העבודה ההכרתית בהבנה מתפתחת ככל שניתנים החלקים. השינוי המשתנה מורכב מאוד, נושא חלקים וחלקיקים נאמר שכל חלק נושא חלקיקים, כשאני מבינה חלקיק ועוד חלקיק החלק כבר נראה לי שונה. מורכבותו נראית לי, החלקיקים המרכיבים אותו, אבל אני רואה אותו כפי שהוא ולא מתנהגת דרכו או אליו בחוסר מודעות ולכן זה השינוי הראשוני המחזירים את איזון המערכת כמו פתיחות לגדילתה של ההכרה, הרגש, החשיבה ההכרתית לקיום, רגש הכרתי לקיום. רגש לקיום הוא גם רגש למקום. החשיבה ההכרתית לקיום משמע החשיבות של מקומי, מקומי נוצר בעשיית טוב כלפי עצמי (כיוצא מזה גם כלפי הסביבה שלי) ונוצר איזון, אני חוזרת למהותי מעט ניתן היום, כי נאמר שזה יחסי, ניתן חלק יחסי, וככל שמבינים ניתן עוד. המשתנה מוסבר כמשתנה באופן הדרגתי, התחזקות שגדלה ומראשיתה מחזקת את החלקים ומנקה אותם. יש להבין כי הלימוד אינו דרך התבניות שהנפש מכתיבה אלא שהלימוד, ההתקדמות בלימוד, להתחזקות יש אופן מסוים ולא שיטה. הלימוד הוא מהותי ולפיכך מדבר אל המהות שבתוכנו. המהות עובדת דרך הרגש, קשב לרגש, ולא דרך השכל, לכן נסיון להבינו דרך מחשבות – כפי שנוהגים להבין את הנפש, לא בהכרח יקדם את הלומדת. זה בסדר בהתחלה לא להבין, לדעת שאני לא מבינה – זוהי גם הבנה – כי הגדרתי, תיחמתי את אותו הרגש – אותו החלק שעלה בי בא להגיד שריבוי החלקים כאשר הם נקלטים ע"י הלומדת היא נמצאת קולטת אותם מיישמת אותם ומביאה תוצאות המחזירה סדר ואיזון. אותו הסדר המביא לאיזון, קשור בתיחומים. כשאני מתחמת חלקים, כלומר אני מודעת אליהם, כלומר הם לנגד עיניי. הם כבר לא מתחוללים בי ונקשרים לכדור אחד גדול, אין שימוש בהגדרה "הכל", אני לא מבולבלת

מראשית לימוד דיוק מתחיל, מרגע שהחלטת ללמוד החלטת בעצם להיות יותר מדוייקת כלפי עצמך מתחילים ההשתנות מעצמם שינוי חלקי של חלק המשחרר חלק מיותר, ובמקומו – במקום תחושתה מגיעה התחזקות ואיזון. ויתרת, גם אם באופן התחלתי, על תחושת הקורבנות, הרחמים העצמיים, הלקאה עצמית – או כל תחושה אחרת בעקבותיה נשארת רחוקה מעצמך לא מלאכה קלה להבין אותם דרך סיכום, או למצוא קווים בטוחים ליציבותם. כל הזמן משתנים החלקים ומורכבותם. כלומר, לא ניתן להגדיר את מהלך הלמידה כתוכנית. החלקים ורמת המורכבות שלהם משתנה כל הזמן המדייקת יכולה לקבל חלקים רבים בזמן לימוד ובשבילה גם וליישם מלאכה בזמן. מי שמדייקת עם עצמה - אינה מזייפת, יכולה לטפל בכמה חלקים יחדיו, או בכמה חלקיקים מתוך חלק. חלק זה שניתן כרגע נראה מסובך, אולי מורכב, אבל זה חלק שאמור להיות בהכנה שאתן מקבלות. הקושי הנראה מסובך – בא מן העומס ולא מן ההבנה האישית. הקושי הוא בכך שאולי אני לא מבינה עדיין את השפה, את הלימוד, איך הוא קורה ואיך משפיע. אבל זו הכנה וההכרה הטובה שלך כבר קולטת את המילים גם אם ההבנה עדיין לא ניתנת לביטוי קל להבין שמההתחלה יש הכרה לחשיבה האישית. אם קודם לומדת דחתה את עצמה, בטוחה או חושבת שתמיד צודקת, ולא שומעת ואומרת תמיד מילה אחרונה, הרי אותה לומדת לא תיתן לפעילות הכרתית להתחרש בה. היא תתקדם עם המרכיב החוסם בה כמו שרגילה לחסום אחרים ואת עצמה. בעצם המעשה שעשית: בחרת ללמוד, בחרת להתקרב לעצמך, כבר פתחת ליבך. לומדים בהכנה הפרדה בין זה לחלקים הניתנים יש ריבוי ובראשית לימוד מעט. ובעיקר זה הבנת המתרחש ביום-יום. כלומר, תחילת בהבנה ראשונית. מאוחר יותר כל חלק שתקראי יעלה בך בכל פעם חלקיק אחר, ההבנה תתפתח. בהתחלה התגובה היא ראשונה לאותו הטקסט, העבודה מולו יותר כללית, העשייה מתחילה ביום-יום בהרגלייך כשאת מחסירה מעצמך לימוד ומפריזה ומפזרת את עצמך, לאפשר רישום של הבנה – מה את מבינה מהחלק הזה. תהיי צופה דרך צפייה ותזהי מה החלק הזה מלמד על הנמצא בך, אולי תגלי, אולי תמצאי שיש חלקים מיותרים שמחסירים ממך הכרה למקום אישי. כלומר, אני נפגשת בסיטואציה שאני מכירה (או לא), ורושמת מה התחולל בי בזמן אותה הסיטואציה. בעקבות הלימוד, איך אני רואה את אותה סיטואציה. יכול להירשם כהבנה, כחוסר הבנה, העיקר להבחין ולרשום (מלאכה). החלק הזה מורכבותו נמשכת, ההכרה לקיום האישי קשורה בודאי לחיים, למציאות, לחברה הסובבת, לבית האישי, לעשייה האישית היום-יומית ולדיבור האישי. כלומר, העבודה היא בפועל – בחיים, מתוך הקיום אישי שלך חסימה דוחה את השני. כאשר מדובר בידיעות, אפשר שיהיו – התקרבות ויישום, אבל מגלה את המיותר לאט-לאט ואפשר שחלק זה לא רק ישפר, אמור לתקן דרך קשה, מתי אני דוחה את האחר ומתי אני מרגישה שיכולה לעזור לו? לעבוד על התחושה החוסמת ולא על התחושה המשחררת, לעבוד על הקשה ולא על הקל להבין עד כמה נאבקים כדי ליצור מקום אישי בתחום הבית, כמה מאמצים כדי להבטיח את הכרת החשיבה האישית, הדיבור האישי, להבין את הקשר עם העשייה האישית. וכמה רגישות ופגיעות, כמה התנגדות מהעומס מתרחשים. להתחיל להבין מאיזה מקום אני מדברת אל האחר, האם ממקום נקי או עמוס? יש ביקורת על העשייה, או מאבק אם הדיבור אינו מדייק, מה קורה כלפי השני כשמשליכה עומס, ומה קורה ממנו כמחזיר תשובה. דיבורך – דיבורו. איך שאת מדברת כך את גם שומעת מבטיחה קשר עם המחשבה האישית, קשר חזק ויציב. האם אין אחיזות חזקות במרכיבים שמשתמשים דרכם כדי להשיג את מה שמובן כנחוץ, איך להראות חזקה, להראות בסדר, להתקבל, להשתייך. ישנם הרבה משחקים: זיופים שנקלטים, משחקים מוסכמים בתחום הרגשי, משחק אינו מאפשר יציבות של קשר, יציבות מרגש. נתינה כלפי השני, אם תקינה, מאפשרת לו לזהות, לקלוט שזה נכון ולענות בהתאם. בפשטות, להיות אמיתית, לשים לב מתי האגו מדבר מגרונך במקום ליבך הטוב בתחום הקשב, אשר מבעד העשייה היום-יומית של הקשב בתחום הקשר כאשר הקשב אינו מתוקן, הלימוד מציע תיקון שיוכיח את התוצאות וייתן כח ואיזון לחלקים משתנים. אם ביום-יום תוכלי להפריד בין תשובותייך המשוחררות, מהנשענות מחסימות או חלקים מיותרים שאת מדייקת אותם, לבין תשובותייך שמראש. כלומר להקשיב לעצמך לפני שאת מדברת, כדי לדעת האם אותן מילים מהותיות, האם אני אומרת אותן מתוך מקום נקי? התבוננות – חסימה תחילה. תחילה לימוד ראשוני תמיד יחסי ובכל זאת נושא חלקים עיקריים לאותם חלקים כבסיס וכיסוד להבנה אשר בהפרדה – הפרדה נחוצה. לדעת לתחם, להפריד, גם כשאני מדברת מה שייך ומה לא שייך כשרבים עם השני לא נמצאים בהכרה למקום האישי והכרה למקום האישי שלו. לכבד את המקום האישי שלך וגם את שלו, אין זו הבנה פשוטה. להכיר במקום האישי שמאפשר לקבל את עצמך כפי שאת, פנויה מאחיזה בעומס ומאפשרת לעצמך לכוון את עצמך לתיקון מתמשך מחזק ומשחרר. לקבל את עצמך כפי שאת, לקבל אותו כפי שהוא, שווה חלקים. אני לא מנסה לשנות את האחר, ואני לא מנסה לשנות אותי. אני מקבלת את האחר כפי שהוא כי זה מה שהוא מבין ויודע, אני מקבלת את עצמי כפי שאני כי זה מה שאני מבינה ויודעת – אבל אני רוצה להתקרב יותר לעצמי ולכן אני יותר קשובה, מפרידה, מתחמת – מתחילה להכיר בכל החלקים שבי ולא פועלת כמו ילדה שקופצת מבלי להרגיש קודם האם זה נכון לה כשאת אינך הילדה, אינך קוראת את הניתן בקריאה שוטפת רגילה אלא נמצאת נוכחת בפני כל חלק ומנסה למצוא את אשר טמון בו אשר מלמד אותך על הנמצא בך, בתוך החלק הטוב שבך, והמורכבות שלו ואת אשר נמצא בך כמיותר, את כל העומס כולו. כלומר, נוכחת באותו הרגע של הדיבור, של החשיבה, של ההחלטה – נוכחת שם באמת ומרגישה האם זה נכון לך? ההפרדה הזו, ברגע שאת מנסה ומביאה תוצאות, גם תוכלי לחוש התקרבות לעצמך, לסגירת הפער עם עצמך. בכל פעם שתקשיבי לעצמך ותעני תשובה נקייה, תראי את התוצאות, תראי את השינוי, שכבר התקרבת מעט לעצמך כל חלק ככלי יושב ומתוקן, נושא את המבנה שבו, את כוחו, מחסיר וסוגר פער, מאזן, גם כח וגם תנועה. כדי להתחזק צריך לבנות, כדי להשתחרר צריך לבנות. כלומר, כל הבנה היא כמו לבנה באותו בניין שהוא את – החוזק שבך, הביטחון שבך,השקט ברגע שאת בונה את משתחררת, חלק תופס מקום של חלק, מתפשט וסוגר פער, סוגר את המיותר שהיה במקום עומס מגיעה הבנה. עוד הבנה ועוד הבנה משחררות את העומס ומה שהיה פעם סוער הפך לשקט. זה קורה תוך כדי עבודה, כשאני מחליפה תגובה של ילדה בתגובה של לומדת. אני הרי לא אוותר על כל כלי הילדה שברשותי אלא אם רכשתי כלים חדשים במקומם. יש לנו רמז לחלק מתוקן ומורכב בנוי מחלקיו אמור לפרוץ חסימה לפניו. המלאכה דורשת הכרה של כל חלק ניתן, תיחומו מאפשר הכרת מקומו ומקומו חשוב לסדר החוזר, בעבודתך את מכירה בחלקים שמרכיבים אותך. מרגע שהחלת להכיר, החלת לתחם, לסדר במקום כמו פאזל החלק מהקשה העמוס כחלק יש בו דחיית השני ובו בזמן דחייה עצמית שלך, כשאת דוחה משהו, מישהו – את בעצם דוחה את עצמך פונה להכרה כדי להבין שכל עשייה קשורה לתוצאותיה וקשורה להבנה האישית. כלומר: התוצאה מגיעה בעקבות המעשה אז אפשר להבין הבנות, אשר נושאות רגש ישן, כל אחת מאשימות או דוחות אחרים כסוגרים אותן, או מצרים את מקומן, מקלט כאשליה של תפיסה. כלומר, סיטואציות ורגשות שעלו בעבר מספר פעמים – הביאו את אותה התוצאה (ברגש הסופי). אם כך זה אומר שאני הבאתי איתי את אותו הרגש, זה לא הוא והיא שגרמו לכך וכך, האשמות הן מיותרות. אני מבינה שכמו שאני מדברת כך אני שומעת. כמו שאני פועלת כך פועלים כלפיי הקשר בין החלקים המלמדים על חלקים. הקשה הזה הוא השתקפות של חלק בתוך חלק להשלמתו, מתוך הפרדתו אשר גם תיחומו בחומר.הקשה הזה מראה לך על התמונה הכוללת – איפה וכמה את קשה, ובאותו החלק גם כן – איפה וכמה את קשה יש חלקים רבים מאוד אשר לא מבינים אותם, ויש אחרים קלים וגם פשוטים להבנה הממתינה כמטרה להגעה, ניתנים כדי שתדעי על מהות נמצאת, לימוד מובטח וימתינו כמטרה. מנגד לחלקים הלא מובנים ישנם חלקים שמגיעים ומדברים בדיוק אל הכרתך במצבה כפי שהיא, בעצם נותנים מענה לחלק שעלה
הלומדת בוחרת מה שקרוב אליה, מה שקל לה להבין, ובעיקר מה שהיא רוצה להבין, מה שהיא קובעת. כשאני קוראת טקסט, אני מבינה אותו כפי שנכון לי, כפי שמתאים לי. וזה בסדר גמור, כי זה מה שהטקסט הגיע ללמד אותי באופן ספציפי לאותה סיטואציה ספציפית. מחר אני אקרא אותו ואבין משהו אחר, שישפוך לי אור על חלק אחר, ולכן גם בקריאת החומר יש להשתמש בקשב והבנה למה שמתאים לי יש קביעתה של הלומדת דרך רצונה להתקרבותה, היא בוחרת להתקרב לחלק זה או אחר ומנסה להבין. והבנתה קשובה לא רק להבנת הניתן אלא הבנתה שלה קשורה לפעילותה ההכרתית, הבינה דרך זה את כל ההחסרות וההפרזות, חוסר הרצון שהיא עושה לעצמה, גם את מאבקה, בזבוז כוחות הנפש ובזבוז הזמן, וברגע שנגלה שכך היא תרשום, והיא רושמת ומנסה לתקן את אשר מיותר. ז"א כל הזמן יש לך חלקים חוזרים כי לא כולן שמות לב לכל חלק, טבעי שבהתחלה יש בחירת חלקים, ככל שמתחזקת יש ודאות של התחזקות, מסכימה יותר ופונה יותר לחלקים הנמצאים, מתקנת ומשחררת. ז"א, הלימוד מגיע לכל החלקים. לא רק אלו הקשים והכבדים, העמוסים. גם אלו הקטנטנים, נהיים שקטים יותר בלי תוצאות, סימן שאין הבנה, כל הבנה מביאה תוצאות. קשר בין הבנה-יישום-תוצאה כל הזמן. רק התוצאה האישית, פרי הבנתך האישית. איך תביני איך להשלים, איך לא להחסיר, איך לא להפריז, וזה לא ברור. רק התוצאה היא אשר משכנעת ומחזקת רצון להמשיך. לומדת מתוך כנות עם עצמה, בלי זיופים הלימוד לא ניתן כידיעות אלא מהידיעה שיש להחזיר את ההבנה להבנת ההכרה. כלומר, הלימוד הוא לא אוסף של ידיעות שברגע שאבין אותן אתוקן, זוהי לא משוואה מתמטית. הלימוד מלמד קשב, נקיון – כדי שאבין את הכרתי ואחזור למהותי הטובה, וכל אחת מיישמת אותו בדרכה בחייה. אלו כלים אך כל אחת משתמשת בהם אחרת איך מזהה או מבינה, דרך יישום ביום-יום, עשייה. ההבחנה מתפתחת, הבנת התיקון כמו איך להחזיר למחשבה שמתפזרת באופן רגשי פיתולים רבים, איך להחזיר למחשבה האישית את כוחה ותמציתה ביכולת הבחנתה. איך הקולטים יפעלו בלהבחין בין דבר לדבר? לימוד שמתמשך לא מוכרח להיות מתמשך, לרוצה לנקות את העומס האישי אפשר שתנקה ותשתחרר ואפשר שתישאר להעמיק בהבנה להתחזק מאוד. הזמן תלוי בה. המשחק, דחייה, היסוס, כל מיני חלקים שמפרים את הקו הישר של הדיוק עם עצמך יכול לתת הבנה לנמצא בחלק הזה ללימוד. להתעורר, ליצור, להתקדם דרך זה, כלומר ליישם זה הדיוק מההבנה מהיישום ומכך התוצאה. התקרבות לחומר הניתן תתאפשר באם יש נוכחות צופה לחלק ומנסה להכיר מה יש בו, ומה מלמד הקשב אל עצמך, מה משקף המלמד על השלמה, כאן ההשלמה פועל רצונך, הרגש כלפי הקיום שלך. האם תמשיכי להיאבק כדי להצדיק את קיומך או תתעוררי מכל מה שמחסירה או מפריזה. צריכה להיות התעוררות כדי להבין. הקשב הוא מפתח הכנות, הסתכלות על עצמך ולא על האחר, מבלי להשליך על אדם או סיטואציה. ברגע שמוכנה להסתכל על האמת – פנימה, וקשובה לה, מתחילה עבודה.

הכנה מספר 1

ראשית, מספר מילים על ימימה.
ישנה התעניינות באדם מאחורי הלימוד, הקול שהעביר את התיקשור - החלקים, אם מציצנית ואם כדי לבחון את מידותיו – האם אני רוצה ללמוד ממנו? וכדי להשקיט את הצורך אכתוב מספר מילים.

ימימה תיארה עצמה כצינור העברת מידע.
הלימוד התקבל אליה בצורת תיקשורים, אותם ראתה ככתובים על לוח, והקריאה מאותו הלוח הכתוב. לכן כל התעניינות בלימודי הפסיכולוגיה בהם השתתפה, או כל רמז להשפעת הקבלה על דבריה, אינם קשורים ואין להם יד בדבר.
בחייה התעקשה על ההפרדה בין המורה לבין החומר הנלמד, ולצערי במותה לא הקפידו לפעול על פי בקשתה.
חשוב לזכור שמורה רוחני, ככל מורה, תפקידו להאיר את דרכנו. מה ניקח מאותו האור תלוי בנו, כל אחת ואחד ומה שמתאים ונכון לו. ולכן ההתעסקות במורה ובלימוד עצמו, מיותרת. דרכנו היא החשובה, התפתחותנו, השמת הלימוד בחיינו.

מתכונת הלימוד: הקראת החלק אותו העבירה ימימה, והפשטת המילים להבנה בהירה ועמוקה.

חומרים רוחניים מועברים במילים, שפה היא כלי להבנה. אותן מילים באות לתאר משהו, כמו גשר לעברו השני של נהר, מגדת חוסר ההבנה לגדת ההבנה.
אך מעבר למילים ישנו עומק, עולם . כאשר אנו קוראים בחומר רוחני, עלינו לראות את אותו העומק ולחדור מעבר למילה.
כאשר אני שומעת את המילה:לימוד, מה זה עושה לי? איזו תמונה עולה לי בראש? איזה רגש? כך יש להסתכל על המילים. זו הדרך להבנת הלימוד, דרך להבנת העצמי.

במהלך הלימוד מילים מסויימות חוזרות על עצמן, נטמעות כמושגים. אותם המושגים באים לתאר תחושה, רגש שיש לשים אליהם לב.
לפיכך, הכל תלוי בקשב. כיצד אני מקשיבה לחומר אותו אני לומדת, כיצד אני מקשיבה לעצמי בעת הלימוד – מה מתרחש בי? ומתוך הקשב לעצמי נוצרת ההתפתחות, התפתחותי האישית.
ההתפתחות היא לא היהפכות למשהו שאני רוצה להיות ואני לא. להיפך. ההתפתחות היא חזרה לעצמי. נולדתי טהורה, בעיניים פקוחות ואזניים קשובות ללמידה מהסביבה הקרובה. עד גיל שלוש הסתובבתי בלב פתוח, אוזניים קשובות, עיניים רואות. בגיל שלוש נסגר לוח הלב ובו רישומים חיוביים, ושליליים שנרשמו כצלקות. במהלך חיי אותן הצלקות שבות ומתעוררות בי. בילדותי מצאתי את הכלים להתמודד איתן, ומאז אני נוהגת בעזרת אותם הכלים. כיום אני מחפשת כלים חדשים, מכיוון שאני מכירה היום את העולם יותר טוב משהכרתיו כילדה, והגיע הזמן.
הגיע הזמן להבין שאותן צלקות שרשומות בי, הן רק רישום, רישום על אותו אדם טהור שנולדתי, אותו אדם טהור שאני רוצה לעורר בעצמי כי הרי הוא חלק ממני, הראשוני ביותר. הוא אני, המהות שבי.

אז נתחיל בהכנה ללימוד, כפי שהעבירה אותה ימימה.
החלקים המודגשים הם החלק, הבהירים - הסברתו.

*החומר הועבר כולו בלשון נקבה, מכיוון שתחילה הועבר לנשים בלבד.

הכנה מספר 1

בהכנה ארבעה חלקים, בחלקי ההכנה הכרת הרצון היחסי שיש בהתעוררות ללימוד, או לא. כלומר אני מקשיבה להכנה, מקשיבה לעצמי – האם הלימוד הזה מתאים לי? כל חלק נושא חלקיו ז”א כל חלקיות מכל חלק כל חלק הוא שלם, ולאותו השלם יש חלקים. כמו שאקח אחד ואחלק אותו לארבע, כלומר אותו אחד נושא בתוכו ארבע רבעים היא (חלקיות) כלי להבין ולתקן ראשית תיקון. כלומר, ברגע שאני מבינה שכל חלק – כל רגש או סיטואציה מורכבים ממספר חלקים, כבר התחלתי לתקן. כבר הבנתי שהאחד שאני רואה מורכב מכמה דברים המטרה של ההכנה היא להכין אתכן ללימוד מאוד מורכב, נושא שלבים, בכל שלב חלקים ובכל חלק חלקיקים. במורכבות הזאת ישנם תיחומים שמאפשרים סדר ומטרתם להבהיר ולחזק. התיחומים הם בעצם הכרת החלקיקים בכל חלק. ברגע שאני מבינה ממה מורכב אותו החלק, הוא ברור לי, הוא בהיר – וכשאני מבינה אותו אני מרגישה מחוזקת. הלימוד עוסק בהבנות – כל הבנה מבהירה לי עוד חלק בתוכי, מקרבת אותי לעצמי, למהות הנקייה אנחנו נשאר במשך ארבעת החלקים בתיחום של ההבנה עצמה. כלומר, נבין לעומק מהי הבנה החלקים מכינים את הלומדת להכרת החלטתה, הכרת רצונה ללימוד. בעזרת ההבנה, אני אדע אם אני מעוניינת בלימוד הזה או לא.
אחרי ההכנה ניתנים כלים להתפתחות. ההתפתחות מטרתה איזון חוזר כלומר לחזור לאיזון, למהות שבי ובתוך זה שלבים שמתפתחים לדעת שכבר בהכנה יש יסודות השייכים לתיקון. ההכנה היא בעצם הרצון ללימוד. הבנתי שאני רוצה לעשות כלפי עצמי, לתת לעצמי, שארגיש יותר טוב הרוצה ללמוד, תמצא כלים ראשונים להתקרבות לחומר מורכב. כלומר, תמצא את מה שהיא מבינה מהחומר. וגם אם לא מבינה, תמצא את הרצון להמשיך וללמוד כדי להבין לכל אחת זה מתאפשר, לעמוסה מאוד – לפחות עמוסה ולמעט עמוסה. העומס הוא מידת המרחק שלי מעצמי. מי שאינה מקשיבה לעצמה כלל, רחוקה מעצמה, עמוסה מאד. דברים רבים מתרחשים בה והיא כמתערבלת בסופה כל אחת מקבלת את אשר צריכה לקבל בזמן לימוד. כל תיקון נפש הוא בפני עצמו. כל אחת וחייה ומה שעליה לתקן. לכן, אין מקום להשוואות. ברגע שנעשית השוואה אני יודעת שאני לא קשובה לעצמי. כי אותו החלק שאחרת הבינה, עליה להבין אותו. אני אולי מבינה אותו כבר, ואולי כלל לא צריכה להבין אותו, ואיך אדע מה מקומי מולו אם אתעסק בכך שהיא כן ואני לא? כל אחת מקבלת כלים מפותחים באופן הדרגתי הניתנים רק כאשר מתחילים ללמוד, ובהכנה יש כבר ראשית לימוד שמאפשר תבנית, דרכה אפשר להתחיל בסדר נכון. המטרה התפתחות הכרתית ליש הנמצא חוסם אצל כל אחת את ההתפתחות. ז”א העומס, אשר הוא מכלול, נושא מרכיבים כמו: מתח, כעס, היסוס, ספקות – חסימות. העומס מפריע לי להקשיב לעצמי. כלומר חוסם את הקשב. כלומר חסימות. מה חוסם אותי? רגשות שליליים: כעס, ספקות – כל שצויין ועוד, קשת הרגשות השליליים רחבה. כשאני מסתכלת על השלילי אני בוחרת לא להסתכל על החיובי, אני חוסמת את עצמי מלעשות לעצמי טוב, אני עמוסה. העומס הוא מכביד בסדר המיידי כל המרכיבים האלה נמצאים מילדות רשומים: קשר בין הורים, תגובותיה של הילדה מזמן גדילתה. כלומר, ההתנהגות הראשונה שלי נעשתה מול הורים. לדוגמא: לא קיבלתי מספיק תשומת לב, נעלבתי, התרחקתי מהם. היום אכעס על בעלי שלא נתן לי תשומת לב, אעלב, ואתרחק ממנו. כלומר היום אני משתמשת באותם הכלים של הילדה אם אמא נותנת חום ממש אז יש בטחון ואם זה בחסר תוך מאבקים. כלומר אם הרגשתי שאמי, האדם החשוב לי ביותר בשנותיי הראשונות, החסירה ממני חום – גם היום אני מרגישה שחסר לי חום כל ילדה רושמת מרכיבים שאינם מאפשרים לה בגדילתה להיות משוחררת מחסימה זו או אחרת. רשמתי את אותו הכעס, ועד היום הוא חי בתוכי ואני פועלת דרכו בהכנה הראשונה יש הכרת הטוב אשר בך והכרת המיותר. הכרת הטוב היא הכרה בדברים הטובים שבי. ומנגד לטוב שבי לא עומד הרע שבי, כי אין בי רע, יש בי רק מיותר. לדוגמא, אם יש כוס שהיא מלאה מים, כל מים שאוסיף לה ישפכו ממנה, הם מיותרים. אני כבר טובה, נולדתי טובה. כל חלק שבו אני לא טובה לעצמי, הוא מיותר שני חלקים אלו נמצאים בד”כ בערבוב, ז”א: הלומדת למרות כישרונה ויכולתה הפנימית יכולה להיות נושאת החסרות, הפרזות, עמעום – מיצר קשיים להיות תמיד שקטה, שמחה. מהו אותו כשרון? הרי אני איני כוס, והמיותרים שבי לא נשפכים ממני. הם מכסים את המהות. אני אדם, וכאדם אני מכילה בתוכי: נשמה, שכל, לב. כלומר אני מחולקת לכמה חלקים, הנשמה היא המהות שבי, כל הטוב. השכל הוא המחשבות. הלב הוא הרגש. נשמתי מהותי טובה תמיד, אבל מה במחשבותי? ומה בלבי? אם השכל לא מפסיק לטרטר, יש שם מיותר. ואז מהות הנשמה נשכחת ממני ואני מתקשה להיות תמיד שקטה ושמחה יש עצבות ואז עליות וירידות. מטרת הלימוד לאזן, להחזיר, לא עליות וירידות במאמץ גדול כדי להתקיים, אלא זה קו יותר חלק, גלים יותר טבעיים, למנוע את הירידות אותו איזון, הוא קשר בין הנשמה-לשכל-ללב. במקום שארגיש בלבי עצובה, נשמתי כבויה, ושכלי מלאת ביקורת, אני אצור הרמוניה בין החלקים. אני אדע שנשמתי טובה, שהרגש עצוב, והראש יגיד: אני טובה והעצב הוא זמני. זו הרמוניה, ואז אין עליות וירידות, ואז טבעי, וכמו שהעצב הגיע כך הוא יחלוף ואני לא נאבקת בו, כי אז אני מתאמצת להרחיק אותו ממני במקום לתת לו את המקום הנכון שלו ולדעת שאני טובה ושזה זמני ואז כל אחת מכן תנסה לרשום את הכרת הטוב שבה. זו המלאכה הראשונה. מלאכה היא עבודתה של כל לומדת. כאשר אני מקבלת חלק אני מקשיבה: כיצד הוא קשור אליי? ומה אני מרגישה כלפיו, בעקבותיו? מה התעורר? את זה אני רושמת. לפעמים, אני מקבלת הדרכה, שעליי לרשום מלאכה בנושא מסויים. לאחר ההכנה, השיעור הראשון, עליי לכתוב הכרת הטוב שבי – הדברים הטובים שבי. בעצם, כשהחלטתי להתחיל ללמוד, החלטתי לתת לעצמי. ברגע שאני נותנת לעצמי אני נפתחת, וכשאני פתוחה אני רואה את הטוב שבי. אז רושמת אותו. כי הסדר הוא הפוך: תמיד יש את המיותר בפני הטוב כלומר, אנחנו רגילות לראות את מה שמיותר לפני שאנחנו רואות את מה שטוב ומבעד המיותר הסתכלות ואז זו אשליה. אם אני רואה את הדברים דרך המיותר,אני רואה את הדברים בצורה שלילית ולא נכונה - לא נקייה הלימוד מלמד ניקוי תפיסה אשליתית, שקרית. מטרת הלימוד לנקות כל אשר אשלייתי, גם בלב – במשקל הרגש. ההפרדה בין הילדה והלומדת ואיך זה מתאפשר לתחם. כשאני מתחילה ללמוד, אני רואה את הילדה שבי. אם אני רואה את הילדה שבי, כלומר קיים בי עוד חלק, אותו החלק שמתבונן בילדה. המתבוננת שבי היא הלומדת, שיודעת להבחין מתי הילדה פועלת בתוכה, ויודעת להגיד: אני פועלת כמו ילדה יש חלקים מורכבים אשר מתבהרים ככל שאנחנו עובדים ויש חלקים יותר מובנים מיד בהבנה טובה וקיימת, כלומר יש חלקים בהם אני לא שמה לב שאני ילדה, ויש חלקים בהם אני יודעת שאני נוהגת לא טוב כלפי עצמי, גם אם אני בכל זאת נוהגת כך ויש גם הסברים שהם פשוטים, נחוצים, כי צריכים אותם. כל חלק מורכב ניתנים לו חלקים המסבירים אותו לפי עבודה עצמית. שוב, אותו חלק שלם שמרכיבים אותו חלקים. אותם החלקים באים להסביר לי על מה עליי לעבוד כל חלק בזמנו. זה חומר שפונה להכרה אישית של כל לומדת, על מנת למצוא דרכו מה ללמוד. כלומר, אני מקבלת את החומר ורואה מה יש לי ללמוד ממנו. היכן זה נוגע, מה זה מפעיל, מה אני מקבלת, או לא מקבלת – את הכל אני רושמת זה כמו פניה ישירה וגם קשר ישיר עם החומר בלי שזה יעבור דרך הקשר עם המעבירה. בעצם כאן אומרת ימימה, את לומדת מהחומר ולא ממני. את עובדת מול החומר ולא מולי ז”א בלי תלות יש קשר, הכרה אישית והבנה אישית. מחשבה אישית – צריכות כולכן לפעול לא כנשענות על מנת לייצב את המערכת, להחזיר לה את כוחה. פה אומרת ימימה, אתן צריכות להיות קשובות ואמיתיות עם עצמכן. לקרוא את החומר ולהבין את העומק מבעד למילים, לעבוד עם אותו העומק – זו מתנה שאתן נותנות לעצמכן. ולכן אתן לא נשענות עליי, אלא על עצמכן – על הבנתכן האישית וכנות מול עצמכן, בטחון בעצמכן, וכך תחזירו את כוחכן – שהוא ההבנה שיש בכן מהותי וטוב, שמחה ורוגע, ורק עומס ומיותרים מפריעים לכן לראות ולהתנהג זאת. כל אחת כותבת מלאכה ראשונה, הכרת הטוב שבה.

הקדמה

שלום,

אני פותחת את הבלוג הזה מתוך הבנה שישנה התעניינות גוברת בלימוד החשיבה ההכרתית, או כפי שנוהגים לכנות: שיטת ימימה.
האינטרנט מלא אינפורמציה על ימימה אביטל- המורה והאישה, כתבות המנסות לפצח את “סודות תורתה”, פרטי ביוגרפיה וראיונות עם אישים שונים,
שלטעמי מוזילים את הלימוד היפה, מעשיר, מרומם ומאיר שהעבירה ימימה ז”ל.
מכיוון שהרשת מלאה בחלקים ממנו ואינה מספקת תמונה שלמה, הרגשתי שמוטב להביא אותו כפי שהוא, בעזרת הסברים הניתנים בד”כ במהלך השיעור ע”י המורה.
נכון להיום הלימוד מועבר בצורת כתב בלבד, בהמשך אוסיף קטעי קול.

מהלך שיעור כולל הכתבת חלק שנמסר מפי ימימה, הסברתו ע”י המורה, ודיון הלומדות/לומדים, תוך שיתוף הבנות והפרייה הדדית.
לפיכך, אשמח לתגובות ושאלות, ניתן גם בכתובת הדואר האלקטרוני: yemimma@gmail.com.


לימוד נעים